בעולם העסקים והשיווק מדובר רבות על המושג: “לצאת מהקופסה”. זה עלול לבלבל. היציאה מהקופסה אכן מלמדת אותנו רבות על מה שעשוי להיות אפשרי עבורנו מחוץ לקופסה. רק זיהוי העובדה שאנחנו אמנם בתוך קופסה, מאפשר לנו לקבל את עצמנו כפי שהננו כרגע, ובכך, עשוי להיפתח לנו פתח לבחירה של מקום חדש. לא פשוט לנו להודות בפני עצמנו שכאשר אנחנו בתוך הקופסה, הננו לעיתים צרי אופק, בוגדים ביעודנו, ונהנים מתחושת הבטחון המדומה, שמעניקה לנו הישיבה בתוך קופסה. גם לא פשוט לנו להודות שאנחנו מפחדים לצאת מהקופסה מאחר שהיא עבורנו המקום המוכר והנוח שסוף סוף למדנו להסתדר איתו. אם נצא, מי יודע מה ממתין לנו שם בחוץ?

היציאה מן הקופסה מוצגת בטעות, כשאיפה, כמשאת נפש, כהגשמה של צורך להשיג חירות וחופש מוחלט. כאילו שאם רק נצא מהקופסה הכל יהיה בסדר. נצא מחשכה לאורה, ומבית הכלא אל מרחבי החופש. שוברים את הכלים – ומשתחררים. אך – מה אחר כך?

נניח שעשינו שינוי גדול בחיינו ויצאנו מן הקופסה. מה יהיה עלינו כעת? נישאר “בחוץ”? לאן נפנה? היציאה מהקופסה נתפסה בעינינו כאירוע מכונן, דרמטי, וחד פעמי. בטוחים היינו שלאחר שנצא, יופיעו סוף סוף החיים האמיתיים שלא התאפשרו לנו בימי שיבתנו במחשכי הקופסה. אך כעת כשיצאנו ממנה – לאן נלך? היכן נהיה?

תשובת האימון היהודי ברורה: מתיאור היציאה מן הקופסה מתקבל הרושם שמישהו הכניס אותנו לתוכה בכוח, ואיזה מזל שנחלצנו ממנה. התנועה “החוצה” הפכה להיות הוכחה לעצמאותנו, לביטוי אישי מוצלח. אך האמת היא שאפשר לחשוב מחוץ לקופסה אבל לא לחיות שם. אנחנו זקוקים לקופסה, היא המבנה לקיום של שליחותנו, היא הכלי לחיות על פי השקפתנו וערכינו. יציאה סתמית מהקופסה מותירה אותנו ללא מרחב לחיות בו, ללא אחריות, ללא מחויבות, וללא כל אמירה שיש לה סיכוי להתממש. לכן,כאשר אין מנוס, נמליץ על יציאה מהקופסה אך רק כדי לאפשר עיצוב קופסה חדשה. אבל האתגר האמיתי הוא להגדיל ולהצמיח את הקופסה בתוכה מתנהלים חיינו. לאפשר לכלים לצמוח ביחד עם האורות. בעולם העסקים מרבים לעסוק בשינויים ולהטיף ליציאה מהקופסה כביטוי לשינוי כדרך חיים, המחייבת שבירה ובניה בלתי פוסקת. המחשבה של היהודי אמנם מתחדשת ללא הרף, אבל יודעת לשמר אותה בכלי שהוא גם יציב וגם גמיש וצומח וזאת כדי להכיל את השינויים, גם כאשר הם סותרים או הופכיים ממש. גם קופסה יכולה להיות מוצבת ארצה וראשה מגיע השמימה.