חשיבות האמון בעסקים, נראית מובנת מאליה, אנשים אוהבים לדבר על אמון. אך כאשר אתה בודק עד כמה היחסים שלהם מבוססי אמון, מהר מאד מתעוררות שאלות קשות על רמת האמון שאדם נותן בעצמו, בעובדים, בספקים, בלקוחות שלו. בעסקים, לא קיימים רק ‘יחסים’, יש גם ‘רקע ליחסים’ והרקע לעיתים חשוב יותר מהיחסים עצמם. יחסים, מתאפיינים בעליות ומורדות אבל כאשר הרקע ליחסים מבוסס על אמון, מצב של משבר ביחסים איננו מהווה איום על תקינותם ורציפותם. אביא שני מקורות, הראשון, מאת הרב שלנגר בספרו ‘אוהל יעקב ולאה’ המציין אמון, כאבן יסוד לחינוך: “ההורה והמחנך העסוקים בגידול הצורה האנושית, צריכים ללמוד את דרכם מן הבורא יתברך בעת בריאת העולם. נתבונן אם כן, ביחס שגילו חז”ל בין הקב”ה לעולם, באותם ימים ראשונים. על הפסוק ‘אל אמונה…’, בפרשת האזינו, נאמר במדרש ספרי: ‘שהאמין בעולמו ובראו’. מה שאִפשר את בריאת העולם הוא האמון שנתן בו בוראו, כי יש בכוחו לצמוח ולהתקדם אל השלמות היעודה לו. ללא אמון זה לא היתה הבריאה יוצאת אל הפועל, שהרי בלעדיו כיצד היה אפשר לצפות בכלל שהעולם הקטן יממש את הרצון הגדול של הבורא יתברך. נתינת אמון היא הזרמת כוח מפעיל ומצמיח. ‘האמין בעולמו’ היינו, שחשף עבור עולמו את העובדה שגנוזה בו פנימיות ויכולת גדילה לקראת שלמותו…

…המחנכים, כמוהם כשליחיו של היוצר, מתבקשים ללכת בדרכיו ולהאמין בעולם הקטן שאותו הם באים לגדל. להביט אל הצפון בנפשו של הילד, ולדבר אתו כפי הראוי לפנימיותו ולא כפי שעולה כרגע ממעשיו. רק כך יתברר לילד כי כוחות גדולים של טוב טמונים בו, ואף שאיפות ברורות כלפי מעלה, וכי רק מן הכוחות הללו תיתכן צמיחתו. להעניק אמון – זהו בעצם תפקידו של ה’אומן’. ככה באמת מגדלים ילד. מזהים את העתיד המונח בתוכו ומוליכים אותו לקראתו. הגידול אינו נעשה על ידי ירידה אל התינוקיות, ובוודאי שלא בהתנשאות ובהצבת חומה של בגרות, אלא בפנייה לכוח הגדול הכמוס בקטן, תוך עידוד הצמיחה האיטית והבטוחה.

האומן צריך לנשֵּאׂ ולהגביה את היונק. לא לתת לו לשקוע בחסרונותיו. זהו כוחו של האֵמון, המגלה לילד כי הציפיות של הגדול קיימים בקרבו. נתינת אמון היא הביטוי הפשוט של האהבה האנושית”. ילד שנותנים בו אמון, נעשה ראוי לאמון שנותנים בו.

המקור השני מאת רבנו בחיי, בספרו ‘כד הקמח’, שמביא המחשה מעולם המסחר: “וכבר שמענו כי יש ארצות היום בעולם שאין להם תורה כלל ומדרך השכל יש להם אמונה גדולה במשאם ומתנם עם כל אדם. אלו באים בסחורתם ומניחים אותה במקום אחד והולכים להם, למחר באים בעלי הסחורה ומוצאין הכסף על סחורתם. אם ייטב להם ערך הדמים לוקחים הכסף ואם לאו לוקחים סחורתם ומניחין הכסף, ורובם עושין כן מפני אמונה, לא מפני אימת המלכות”.

בירושלים ובני ברק, עוד אפשר למצוא שרידים של מסחר מבוסס אמון, כאשר מתפללי הנץ אוספים בדרכם הביתה מוצרי חלב המונחים על המדרכה במפתח המכולת ואצל נהגי אגד, שנהגו להסיע בחינם את מתפללי הכותל במוצש”ק, וניקבו ביום ראשון שני חורים בכרטיסיה. לא נשכח מה שכבר אמרנו במאמרים קודמים: הכל תלוי באדם עצמו- ולכן מי שלא נותן אמון בעצמו, לא יתן אמון בזולתו, כי אין לו אמון לתת. במאמר השני נרחיב מעט ב’רקע ליחסים’.