אנשי עסקים ומנהלים בארגונים שאנחנו פוגשים, נוטים להתבלבל ולחשוב שהם, העסק שלהם. במילים אחרות, הם חיים בחוויה ש: “העסק שלי זה אני”. אין להם כל הבחנה בין האישיויות הנפרדות הללו והם מנהלים אותן כמערכת אחת מעורבבת, טעונה ומסוכסכת ויש לזה השפעה ישירה על חייהם. ההתערבבות הזאת פוגעת בעסק, בבעלים ובמשפחה.

קשה מאד לרצות את כולם כאשר סדר העדיפויות מבולגן ואין לאף אחד במערכת המוטרפת, מקום משלו. גם אין “ספר חוקים” על פיו יודעים כולם שהחיים מתנהלים, מערכת הערכים איננה קבועה והיא משתנה בהתאם לנסיבות. לעיתים קרובות המשפחה צריכה להצטנף בפינה ולפנות מקום לאינטרס של עסק “בכל זאת, זו הפרנסה שלנו” או “מה אני יכול לעשות, זו הפרנסה שלי” או לחלופין: “צרכי ציבור לפני הכל”, ועוד תירוצים שלבסוף, עולים ביוקר.

הלצה מספרת על איש עסקים שכל השבוע היה בחו”ל ולשבתות היה מקפיד לבוא הביתה, עד לטיסה של מוצאי שבת. תקלה במטוס, דחתה את הטיסה ליום ראשון, הוא עוכב במוצ”ש בשדה התעופה ובבוקר יום ראשון ניצל את ההזדמנות לקפוץ לעיר לקנות משהו. אירע, שאשתו מסיעה את הילדים לגן ולפתע הם רואים מרחוק את אבא ברחוב. “יו”, צוהל הילד “אמא, תראי, הנה הדוד שאוכל איתנו בשבתות”. מוכר ולא מצחיק.

הניהול המודרני איננו מתרשם מאנשים שעובדים מצאת החמה עד צאת הנשמה. הניהול המודרני יודע שמנהל שמפקיר את עצמו ואת משפחתו מחפש פיצוי על חוסר פנימי שמקנן בו ומנהל אותו ושהעבודה ללא גבולות משמשת לו תירוץ, שהוא עצמו איננו מודע לקיומו.

הניהול המודרני מעריך מנהל שחוצב ביומן זמן גם לעצמו, שלומד עם ילדיו, שיושב ומשוחח עם אשתו, על חייה, על מה שמעסיק אותה ויוצא איתה לצעידה משותפת, או לחופשה על שפת האגם.

אחד הכלים לעיצוב מערכת מאוזנת ואפקטיבית באימון הוא החזון. כאשר מנהלים מתבקשים לעצב לעצמם ‘חזון אישי’ ו’חזון עיסקי’ נפרדים, מתחילה להתברר להם התמונה הבריאה של מרכיבי חייהם ומה נדרש מהם כדי לאפשר להם להיות במקומם המדויק והמשמח. לפתע מתגלה להם שבעצם, למוסד, לארגון למערכת שהם מנהלים, ישנה אישיות עצמאית, עם זהות וערכים, כאילו יש להם נפש וגוף משל עצמם, כמו אדם. לפתע הם חשים כי השאלה ‘מה אתה רוצה? מה יקדם אותך?’ נכונה לזה ולזה בנפרד.

משום שהם באמת גופים נפרדים. “השותפין שרצו לעשות מחיצה” – אינם נפרדים, הם מבקשים לקיים חיים של קשר ושיתוף, אלא שמוכרחים להתקיים תנאים לקיום חייו של כל שותף בתחומו, על מקומו. ומה שמאפשר את מיקומו, בין היתר, הם גבולות ברורים ומוסכמים.

נכבדי, זכור נא! אתה אינך, לא הישיבה, לא העמותה ולא העסק! אתה, אתה ומגיע לך לחיות את חייך בשמחה וגם לעסק מותר לקבל את מה שמגיע לו. התערבבות היא צורך נפשי, לא ניהולי.