במילים אחרות: תן לדבר

מצד אחד, אנחנו עם של דברנים, לא של מקשיבים. על הפסוק “ומשמע ודומה ומשא”(חיי שרה כ”ה, י”ד) אומר רבי מנחם מנדל מקוצק: ‘להקשיב ולשתוק – הוא משא כבד
מנשוא’. מנהל, שים לב: הקשבה מאפשרת לך לגעת בזולת. לתת לו מתנה, את עצמו ואת מקומו. ככל שההקשבה עמוקה, כך תגדל המתנה והשיתוף עם הזולת. הקשבה נקיה שאיננה “מזוהמת” במחשבות ובפרשנות שלנו. הקשבה נותנת מקום ולכן מזמינה את הזולת לראות ולקבל תמונת עצמו ולצמוח. כאשר הוא מדבר, נפתחים לו פתחים לפעולה, יותר הקשבה מצידנו – יותר פתחים לפעולה עבורו. בקורסים שלנו, אנחנו פוגשים אנשים מבוגרים שאינם מכירים כלל את החויה של ‘מקשיבים לי’. לא נעים, אבל מעולם לא הקשיבו להם! הקשבה מדברת יותר מדיבור, נותנת חיים יותר מהשמעה. מאמן טוב )גם מנהל טוב(, מקשיב 80% מהזמן ומדבר את ה- 20% האחרים. אפשר גם פחות. אז אם אפשר עצה טובה: תן לעובד שלך לדבר! אל תעמיד פנים שאתה מקשיב כשאתה בעצם
בכוננות של ‘מחכה לדבר’ ומתייסר בהמתנה שהוא יתן לך לומר משהו. כאשר אתה מתחיל להקשיב, אינך צריך לדאוג לגבי השאלה הבאה שתשאל, בגלל שהאדם שאתה
מקשיב לו, בעצמו ‘יאמר’ לך מה השאלה הבאה שעליך לשאול. זו תופעה מדהימה:
כשאתה באמת מקשיב, זולתך המדבר אליך למעשה יגיד לך לאן לקדם את השיחה. אם תתאמץ ותהיה עסוק בלמצוא או לחשוב לאן להוביל את השיחה ומה להרוויח ממנה, לא תוכל לשמוע את זה. לדיבור יש לא רק מילים יש לו גם קול. על הפסוק “… כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה…” )וירא, כ”א, י”ב(. רש”י: “בקול רוה”ק שבה”. והרש”ר הירש: ‘שמע בקלה’ – הציות האמיתי והטהור בא בלשון “שמוע בקול”, ולא “שמוע בדבר”: לשמוע בקול הזולת, ולא רק בדברו: מפני שהוא אמר מה שאמר, ואחת היא מה שאמר. שמע בקול שרה, עשה כרצונה, גם אם תוכן דבריה אינו לפי טעמך.
מצד שני, אנחנו עם ששואל שאלות. כזה הוא היהודי התלמודי שבכוחה של קושיה ושאלה, מניע את העולם, מצמיח מדבריות ומפריח שממות רוחניות ומעשיות. כך התפתח בין היתר המפעל המופלא של ספרות השו”תים, שהפך מקור להדרכה הלכתית התנהגותית, לדורות של יהודים, בעולם כולו.
מכאן גם התפתח המורה השואל והתלמיד המשיב. הרבי המחזיר את שאלת החסיד אל השואל, שיחשוב, שיעמול, שיחדש, שיתייצב, שייקח מחויבות. אמירות קשות
יכולות ‘להתחפש’ בסגנון של שאלות, כגון: התרסה, ביקורת, עמדה, ציווי, דחיה, הנחיה, שיפוטיות, ציפיה ועוד מסרים קטלניים וארסיים שלא נדע. מתוך מגוון השאלות, באימון היהודי, בוחרים את השאלה התמימה, המאפשרת. שאלה שבאה ממקום של “ואהבת לרעך כמוך”. השאלה התמימה, אין בה אינטרסים ופוליטיקה, היא באמת מתענינת, מחפשת ומתגעגעת לבת זוגה: התשובה. מקור השאלה, היא ההקשבה העמוקה והאכפתיות האמיתית כלפי האדם שמולנו. אם יתן בנו אמון, הוא יניח לשאלתנו להכנס אל שדה חייו ולטייל שם. עד? עד שהשאלה תמצא את
התשובה הטמונה בו. המזומנת לו מאז ומעולם. מציאת התשובה על ידי האדם בתוך עצמו, ולא ממקור חיצוני, הופכת את תשובתו לקנין אישי עצמי ולא למשהו חיצוני לו.
המאמן היהודי והמנהל הטוב, הם אמני השאלה המאפשרת. מומחים להקשבה פעילה ולאכפתיות מעוררת חיים. עלינו להתאמן בשאלת שאלות מקסימות שבכוחן לחולל
קסמים. עלינו להתאמן במצוות ‘ואהבת לרעך כמוך’, זהו המפתח. בעז”ה נשתוק, נקשיב, נשאל ונצליח.