נשאלתי אודות משהו חשוב: ניהול זמן. (אבל לפני הכל, הסבר קצר אודות ה’אוזניה’. ובכן, האוזניה היא מעין קול פנימי שמדבר אלי מתוך הראש שלי. היא מדברת על מה ומתי שהיא רוצה. לפעמים היא מעצבנת ומקוממת ולעיתים, צודקת ומוסרית באופן מכאיב ממש. מתברר שלכל אחד יש אוזניה, ישנם שבוחרים להקשיב לה, אחדים מתמכרים לה ויש מי שיודע מתי להשתיק אותה).

ניהול זמן, מזכיר לי את המאמן שלי, אדם מדר שמו. לפני שנים למדתי ממנו כיצד לקבוע פגישות עם עצמי. פגישת ההיכרות שלנו התקיימה בבית קפה תל אביבי, אדם ביקש שאאפשר לו להציץ ביומן השנה “סבן סטאר” המשוכלל שניהלתי באותה עת. הוא הפך דף ועוד דף, עלעל ביומן מתחילת השנה ועד סופה. הביט בי ואמר, כאילו קורא מתוך הכתוב: “אני מבין שאתה לא אוהב את אשתך, לא אוהב את הילדים שלך ואת ההורים שלך. אתה לא אוהב ללמוד, לא אוהב טיולים, לא אוהב בריאות וכושר גופני, לא אוהב לנגן, לא אוהב לצייר ואין לך חברים. מענין”. “משוגע הקטנצ’יק התל אביבי הזה”, נחלצה האוזניה להגנתי, “פסיכולוג בגרוש, חוצפן!”. הייתי כל כך מופתע מהשקט ומהנעימות שבה נאמרה מפי המאמן חוות הדעת עלי, ועל חיי. הייתי נבוך ומשתומם.

“אתה לא מכיר אותי”, הזכרתי לעושה הקסמים שישב מולי. “אני מכיר אותך מצוין!”, השיב לי בחיוך וכיוון אלי את היומן הפתוח: “הפנקס שלך פתוח, והיד רושמת, וכל מעשיך בספר נכתבים”, צחק. “שמא תוכל להראות לי, ביומן שלך, משהו חוץ מעבודה?”. אני זוכר שהרגשתי כמו על ספסל הנאשמים. התביעה מאשימה אותי שאינני אוהב אף אחד גם לא את בני משפחתי. “עזוב אותו!”, המשיכה האוזניה, “אין לו מושג מה הוא מדבר. תראה את אלה, קודם כל מחפשים בך נקודה חלשה ואחר כך מציעים לך איך לטפל בה במחיר דמיוני. תיכף הוא יגיד לך שאתה לא אוהב שניצל ואולי גם לא אוהב את עצמך”.

“מילא, אתה מפקיר את כל אלה שאתה אוהב. הכי כואב זה שאתה מפקיר את עצמך”, המשיך אדם, “ויותר מזה, בעצם פנית אלי כדי שאלמד אותך איך לדחוס יותר פגישות ויותר משימות ברווחים הקטנים שנותרו פנויים בתוך מה שכבר תיכננת. לזה אתה קורא ניהול זמן?!”. השתרר שקט. לא הבנתי את חלוקת התפקידים בינינו. מה הוא גוער בי, מה קורה פה? למה הוא מדבר על האהבות שלי? מה זה הענין שלו? “מצטער מאד”, שמעתי את קולו, “תחפש לך מאמן אחר. אם זה מה שאתה מצפה ממני, אני לא יכול לעזור לך”.

לא יכולתי להסיר את מבטי מהעיניו הכחולות. ככל שהיו חודרות כן היו גם תמימות ושמחות. הוא רכן לעברי ואמר בשקט: “הזמן הוא לא שלנו, הוא של המלך. כמו כסף, כמו כבוד. לא צריך להלחם בו, צריך לנהל אותו, אפשר להנות ממנו. אתה רוצה ללמוד?”. האוזניה צרחה בקולי קולות: “הוא רוצה להשתלט עליך! מה כסף? מה כבוד? הבן אדם חולה נפש, תקום, תברח!”. “אני רוצה ללמוד!”, עניתי לאדם ומאז נחקקו בי שיעוריו. מהם למדתי שיש גם ‘חשוב’, ‘דחוף’, לא הכל ‘בהול’. למדתי שאם לא אחצוב לי זמן עבור ילדי, אראה אותם רק בשבתות ובימים טובים. שבזמן שאני איתם, לא אענה לטלפון ולא אחשוב על מצב הבנקים. למדתי לנהל את הזמן ולהנות ממה שהוא מביא, במקום שהוא ינהל אותי ואני אתלונן ש’אין זמן’. כי יש הרבה זמן, וכל היתר אינו תלוי אלא בי.

איך זה אצלך?