אנשי עסקים ומנהלים נתקלים לעיתים תכופות במצבים ללא פתרון. הם חווים שישנו פער גדול בין המציאות לבין מה שהיו רוצים שיהיה. התחושה במקרים הללו ש’צריך לעשות משהו’ ‘צריך למצוא פתרון’. הם לא מעלים על דעתם להשאר במקומם, ללא פתרון ולנהל מציאות חדשה: מציאות של פער. אנשים לא אוהבים פערים ולכן הרעיון הזה נשמע הזוי ולא מעשי. אימון יהודי מבקש להציע דרך אחרת איך להתבונן על פער – ולצורך הבהירות, נשתדל להסביר מעט מהו פער.

ובכן, מהו פער?
פער הוא הפרש, חלל, רווח שנוצר כתוצאה ממפגש או עימות בין הרצוי למצוי.

פער הוא מתנה: באימון יהודי, כשאומרים ‘פער’ מתכוונים למתנה. אנחנו מבקשים את הפער כי משמעותו עבורנו היא צמיחה. היכולת להסתכל על הפער באופן הזה מתפתחת כתוצאה מאימון ואמונה. אימון- כאשר אנו מפתחים ומתרגלים את היכולת שלנו להסתכל על פערים ולהיפגש עמם מתוך רגש אוהד- כמתנה. אמונה- כאשר אנו מאמינים בהשגחה פרטית ובזימונים שהקב”ה מזמן לנו במציאות ויודעים שד’ ברוב טובו ורחמיו כל הזמן מקדם, משביח ומצמיח את העולם, לכן בוודאי שהפערים שהוא מכניס לתוך חיינו הם מתנה. מתנה שמסמנת תחילתו של תהליך שינוי נקודת המבט ולימוד שפה חדשה…

יחס לפער: עד היום, מכח ההרגל וכתוצאה מהתפישה המיושנת שלנו לגבי המושג ‘פער’, כל פעם שפגשנו פער ניסינו לצמצם ולסגור אותו. זה אפשר לנו להמשיך לחיות בשקט יחסי, העיקר שלא נעורר מהומות. לכן כשהתחלנו לחלום, ירדנו מהר מאד מהעץ ונחתנו חזרה למציאות… ולמרות שהנחיתות הללו לא תמיד היו רכות, המשכנו בכל כוחנו לאמץ את היחס הזה לפער. מהיום אנו בוחרים לתת לפער מקום חדש! אנו מאפשרים לו להיכנס לתוך חיינו. אנחנו רוצים לעבוד עם הפער ורוצים לצמוח ממנו ומהכוח הטמון בו.

עבודה עם פער: כאשר אנו ניגשים לעבודה עם פער עומדים בפנינו השלבים הבאים בעבודה:

מפגש-זיהוי: השלב הראשון הוא יצירת המודעות לפער. הידיעה, כי יש פערים בסביבתי, בחיי, בעצמי, כשלעצמה היא ידיעה רבת עוצמה. לכן בשלב הראשון, אנו רוצים לעשות את המשימה המשמעותית כ”כ של יצירת מודעות לפער. לדעת לפגוש פער ולזהות אותו.

התרוצצות- להיות בפער: בשלב זה נעזוב את עמדת ה- DOING (לעשות) הידועה והמוכרת לנו ונעבור לעמדת ה- BEING (לחוות-להיות) החדשה אותה אנו רוצים ללמוד.

אנחנו לומדים להניח לנטיה הרגילה שלנו לפעול לצמצום הפער וביטולו ומאפשרים לפער להופיע בחיינו ללא מאבק. במקביל אנו נכנסים לתוך הפער ובוחרים לשהות בו, להתבונן בו, לגעת בו, לחוש אותו, לחוש מה הוא מעורר בנו. אנו בוחרים להיות במקום הזה בו עולות השאלות, מכרסם הספק ושוב עולה קול ישן נושן המנסה לשכנע, הדוחף ומניע אותנו לסגור את הפער. בשלב זה אנו מודעים לפער ובוחרים להיות בו! ככל שהפער גדול, כן גדלה תחושת המצוקה וההתרוצצות, בין רצון לרציצה. “ויתרוצצו הבנים בקרבה…” [בראשית כ”ה, כ”ב]. כאשר התנועה הטבעית שלנו נוטה אל העבר, אל ההרגלים הישנים, הכלים המוכרים וגם ההשענות על סיוע מגורמים מחוצה לנו. אין אנו פונים אל עצמנו, כאל מקור לגילוי דרך חדשה כדי למצוא פתרונות עצמיים.