נסעתי למלון דניאל ים המלח להרצות בפני מחנכות בית יעקב על אימון יהודי,
בדרך בחזרה, עצרתי להתבודד על שפת ים המלח. מאופק עד אופק, הכל מלח. חשבתי על ים המוות.
מוות. סוף. חידלון. כאן אין חיים. המקום הכי נמוך בעולם. סוף…
במחשבה על המקום הנמוך ביותר בתבל, נכנסתי לאוטו. צילמתי את המלח וסיימתי את ההתבודדות.
ואז נחתה לי מול האף, ציפור. ציפור? השתאתי! בים המלח? ים המוות? מה לציפור נחמדה בסוף העולם?
ציפור צריכה מים, תולעים, ענפים וירק לקן. נו, חשבתי, גם בני אדם טועים ומגיעים למקומות מוזרים.
ציפור מוזרה… במקום מוזר….
אבל אז, נחתה לידה ציפור נוספת. נו, חשבתי, שתי ציפורים במכה אחת, זו איננה טעות. זה סימן לחיים. שמחתי.
שמחתי מאד. יש חיים בים המוות. ציפורים מצייצות חיים במלח הסופי. לנגד עיני הפך המלח למתוק.
נסעתי שמח הביתה.
