הקשבה לעומק, אפשרית כאשר אנו מקיימים בפועל מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' ואוהבים את הלקוח אהבה פשוטה ואנושית. זוהי הקשבת 'ואהבת'. בפשטות, נראה שתנאי הכרחי להקשבת 'ואהבת' הוא שתיקה. שנהיה בשקט ונקשיב. מתברר שאין בכך די. שתיקת הדיבור אמנם מאפשרת לנו העברת הפעילות מהפה אל האזנים ומפנה את המרחב לדברי הלקוח, אך פה שותק, איננו הקשבה. מתבקשת שתיקה עמוקה יותר,
מאפשרת יותר. שתיקת האגו.
האם זה מעשי?
המשנה במסכת מנחות פרק א' משנה ג', מפרטת שני סוגי מחשבה הקשורים לעבודת המנחה, אין מדובר על מחשבת הבעלים, המביא את המנחה, אלא על מחשבת הכהן במהלך מלאכת ההקרבה. מחשבת 'חוץ לזמנו', הוא הזמן המיוחד לאכילה ולהקטרה של המנחה. מחשבה מסוג זה גורמת לפיגול המנחה ועונשו של האוכלה- כרת. המחשבה השניה, מחשבת 'חוץ למקומו', הוא המקום בו מתבצעות האכילה וההקטרה. מחשבת
חוץ למקומו גורמת לפסול המנחה, ואיננה גורמת לעונש כרת. למדנו אם כן שלמחשבה יש זמן ויש מקום הראויים לה. וכאן בא לימוד נוסף "כיצד קרב המתיר כמצוותו? קמץ
בשתיקה…" המשנה אומרת 'שתיקה' ופירושה: 'שלא חשב שום מחשבת פסול בשעת קמיצה' )ברטנורה(. וכעת למדנו שאפשר להשתיק את המחשבה ולא לחשוב שום
מחשבת פסול. בשפת האימון היהודי נאמר שגם כאשר אנו שותקים בדיבור, ממשיך האגו שלנו להיות נוכח ולדבר במחשבה: 'חוץ לזמנו', הוא מחוץ לזמן המוקדש ברגע זה לחייו של הלקוח.
'חוץ למקומו' הוא לא להיות נוכח כאן כולך, ביחד עם הלקוח. ואז, אתה גם מפגל וגם פוסל.. שלא נדע.
אמור מעתה: אהבה – ואהבת לרעך כמוך. שתיקה – השתקת המחשבה והקדשתה ללקוח. הקשבה – הקשבת 'ואהבת' נקיה, שמולידה בעז"ה את השאלה המאפשרת.
בעז"ה נאהב, נשתוק, נקשיב.